פסק-דין בתיק ב"ל 40353-04-13

1.      ערעור זה נסוב על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי איבה) מיום 13.3.13 (להלן: "החלטת הוועדה"). הוועדה קבעה, כי למשיב נכות יציבה משוקללת בשיעור 50%, בעקבות אירוע איבה מיום 11.3.1978, במהלכו נפגע מקליע בירכו. הערעור דנן נסוב על הנכות האורולוגית שניתנה למשיב, בשיעור 20%, בהתאם לסעיף ליקוי 23(3)(א)(II).

2.      החלטת הוועדה ניתנה במסגרת הליך של החמרת מצב, לאחר הליכים משפטיים קודמים שהתנהלו, בערעורים שהגישו המערער והמשיב, במסגרת תיק בל 46575-10-11 ותיק בל 49972-01-12. בכל הנוגע לענייננו, ניתן בסיומם של ההליכים פסק דין המורה על השבת עניינו של המשיב לוועדה, על מנת שתשקול קביעתה להעניק למשיב נכות זמנית בתחום האורולוגי, תוך שהוועדה תיקח בחשבון את העובדה, שלמערער הוצע לעבור ניתוח קשה.

3.      לטענת המערער, בהחלטת הוועדה נפלה טעות. טענותיו העיקריות של המערער, הינן כדלהלן:

                                 א.         הוועדה טעתה בכך שהתעלמה מדרישות סעיף הליקוי 23(3)(א)(II) וציינה כי היא מעניקה נכות בהתאם לסעיף זה אף שתדירות ההרחבות להן נזקק המשיב אינה ככתוב בסעיף.

                                 ב.         שני הסעיפים הקטנים בסעיף 23(3)(א) עוסקים בהיצרות השופכה "בצורה קלה עד בינונית", והשוני הוא במספר ההרחבות הנדרשות.

                                  ג.          הוועדה התעלמה מחובתה לקבוע אחוזי נכות על פי הקבוע במבחנים לדרגות הנכות. ככל שהוועדה סבורה שמצבו של המשיב אינו מצדיק הרחבות כל שניים- שלושה חודשים, היא אינה מוסמכת להעניק את סעיף הליקוי אותו בחרה להעניק.

4.      המשיב התנגד לעמדת המערער, מן הנימוקים העיקריים הבאים:

                                 א.         הוועדה הבינה כי המערער לא יפנה לעבור ניתוח, בשל סיכוניו. המערער התלונן בפני הוועדה כי החל לעבור הרחבות. המערער עובר הרחבות אחת לשלושה חודשים לערך מחודש אוקטובר 2012.

                                 ב.         החלטת הוועדה צופה פני עתיד. הוועדה קובעת כי ברור לה שמדובר בבעיה כרונית שתצריך הרחבות חוזרות. הוועדה צופה היטב את העתיד.

5.      ביום 7.8.13 וביום 1.1.14 נערכו דיונים בתיק ונשמעו טיעוני הצדדים.

דיון והכרעה

6.      הלכה היא, כי מוטלת על הוועדה הרפואית לעררים חובת ההנמקה, המאפשרת ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה, שהן החלטות מעין שיפוטיות.

כך, נפסק בין היתר בדב"ע (ארצי) מג/ 01-1356 לביא - המוסד לביטוח לאומי , פד"ע יז 130, כי:

"ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק".

7.      לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להידחות.

8.      סעיף הליקוי 23(3)(א)(II), אותו בחרה הוועדה להעניק למערער, דן בהיצרות השופכה:

  "המצריכה הרחבות כל 2 - 3 חודשים".

לעומתו, עוסק סעיף הליקוי 23(3)(א)(I) בהיצרות השופכה:

"בצורה קלה עד בינונית, אחרי הבראה, המצריכה רק הרחבות בודדות (1- 2 לשנה)".

9.      לא ניתן לקבל את פרשנות המערער, לפיה שני הסעיפים הקטנים בסעיף 23(3)(א) עוסקים בהיצרות השופכה בצורה קלה עד בינונית, והשוני נובע מתדירות ההרחבות בלבד. זאת, באשר כותרת סעיף 23(3)(א) עוסקת ב"היצרות השופכה", ללא ציון רמת ההיצרות. בסעיף קטן (I) צוינה מפרשות רמת היצרות השופכה - קלה עד בינונית. מילים אלה אינן מופיעות בסעיף קטן (II) ואין להוסיף אותן לתוכן הסעיף מקום שלא נכתבו.